שיתוף פעולה מתוך רצון לבנות מחדש – הקול הגברי הבריא!

במרכז מֵחָדָשׁ אנחנו לא מחפשים עוד תוכן. אנחנו מחפשים אנשים שמדברים אמת.
שיתוף הפעולה עם אברהם אילוז והמהות של הקול שבפנים נולדו בדיוק מהמקום הזה:
לתת מענה עמוק, מחובר ומעשי לגברים אחרי גירושין – שמתמודדים עם קריסה שקטה שאף אחד לא רואה, אבל הם מרגישים בכל רגע.

אברהם לא מגיע כדי "ללמד" – הוא מגיע כי הוא היה שם.
הכאב האישי שלו הפך לשפה מדויקת שמצליחה לדבר עם גברים בדיוק ברגע שבו הם כמעט מפסיקים לדבר עם עצמם.

החיבור הזה נועד כדי שגברים לא יצטרכו לבחור בין רגש לעמוד שדרה.
כדי שלא יוותרו על עצמם בשם השקט.
וכדי שיוכלו להיבנות מחדש – בקול שלהם. בקצב שלהם. עם תמיכה שמבינה אותם באמת.

צום תשעה באב הולך להסתיים בכל רגע, ובזמן שכולם חושבים וכותבים על חורבן הבית של אלוהים והעם היהודי, אני חושב בעיקר על חורבן הבית האישי שלי, ועל הדור הזה שחווה יותר מדיי חורבן מהסוג הזה.

אני מדבר כמובן על גירושין.

הסימנים אצלי היו על הקיר מראש, עד כמה מראש? עוד לפני שכרעתי ברך והצעתי.

חשבתי שעצם זה שאני אציע, ינצח את השדים שרצים אצלה בראש.

אבל בפועל, השדים שלה בסוף ניצחו אותה, ואותי.

חשבתי בתמימותי שאהבה יכולה לנצח הכל.

עם הזמן כל חלקה טובה בי נהרסה, ראיתי אותי מתרחק מעצמי, צפיתי בעצמי מהצד מבצע פעולות שלא דומות לי בשום צורה, מתנהג בצורה שלא הכרתי ואפילו בזתי לה ושנאתי.

מאדם שאוהב כל נקודה בעצמו (כולל הגרועות), כבר לא הייתי אני, נשארתי בקושי צל של מי שהיתי אז.

כבר לא נותרו בי כוחות להילחם, בוודאי שלא לנצח.

ידעתי שאני אדם טוב, וזורם, שקשה מאוד להוציא אותו מאיזון או לעצבן אותו.

שגם ככה אזרום עם רוב השטויות והבקשות שלה, פשוט כי אני אוהב לאהוב ולהעניק אהבה.

לא הייתי מוכן למצב שבו הפסקתי לאהוב אותה, הפסקתי לרצות להיות במחיצתה.

הדבר היחיד שהחזיק אותי זה הידיעה שיום יבוא וננצח.

למרות שהתחתנו בגיל יחסית מבוגר (28,30), היינו ילדים בעולם הזה שנקרא נישואין.

אז חשבתי שאמנם עכשיו אנחנו לא יודעים לתקשר כמו שצריך, אבל כמה שנים מהיום נצחק על הטעויות שעשינו שהכאיבו לנו כל כך כשנבין שלא ידענו איך לתקשר, שלא הכרנו את השריטות, שנתנו יותר מדי כח לדברים שהפריעו לנו אבל הם חלק מבת/ן הזוג, ידעתי שעם הזמן פשוט נלמד אחד את השנייה טוב יותר ונדע לדלג מעל מכשולים כאלה.

אפילו שכנעתי אותה לעבור דירה לשנה שנתיים ליד אמא שלה (וחצי מהמשפחה המורחבת), רק כדי להכיר אותם, ואותה דרך זה, טוב יותר.

הזהירו אותי שזה מסוכן, שהיא תרגיש בנח מדיי ותתהפך עליי.

אבל מבחינתי ההימור היה שווה את זה, אם זה מה שירגיע את הפחדים והשדים שלה ולו במעט.

בכל אופן, ה"ידיעה" הזאת, התבררה כטעות, כשיום אחד היא החליטה להרים ידיים ולעזוב.

אני לא יכול שלא להבין אותה, גם אני לא הייתי רוצה להיות עם האדם שהפכתי להיות.

התאכזבתי עמוקות, גם כי ידעתי שהיא הכירה את האדם שאני באמת, זה שהייתי כשהיא הכירה אותי, לפני שתקופה ארוכה מדיי של ויתור עצמי הרחיקה אותי מעצמי כל כך.

ובעיקר כי ההחלטה הזאת גנבה ממני את הדבר שרציתי יותר מהכל, לגדל ולחנך את הילדה שלי.

ובשיחה עם חבר שעבר דבר דומה בתקופה דומה, התברר לי שחלק מהאכזבה זו גם הבגידה, חשבתי האמנתי והבטחנו שאנחנו זה לנצח, ופתאום את מחליטה יום אחד שההבטחה הזאת כבר לא תופסת.

אז נפרדנו בתקופה הכי קשה שלי בחיים, שהפכה לתקופה הרבה יותר גרועה!

עם אישיות שונה ממי שהכרתי, עם מח שלא מסוגל לחשוב כמו שאני יודע שהוא מסוגל.

אם בשנים שלפני שהכרתי אותה כל מה שהייתי צריך לעשות זה לעצום עיניים והחיוך היה עולה מעצמו.

כשנפרדנו, עצימת עיניים הייתה גורמת לדמעות לזלוג בלי הפסקה.

ולא הכרתי את זה, אני אדם רגיש, אני בוכה הרבה, לרוב מול המסך, בעיקר באודישנים (ברגע שהם מתחילים לשיר הנפש שלהם פורצת החוצה). אבל אף פעם לא הייתי בתהום כזאת של עצבות, אפילו לא קרוב.

בתור אדם שמוביל אחרים לשינויים תודעתיים, ידעתי שאני יכול להפסיק את הכאב בכל רגע.

"הכח של משהו הוא הכח שאתה נותן לו – לא פחות, ולא יותר"

אם אפסיק לתת לה כל כך הרבה כח, או לפרידה עצמה, זה יפסיק לכאוב.

אבל ידעתי שאני לא מוכן לוותר על הכאב הזה, משתי סיבות.

האחת, ידעתי שכאב בסדר גודל כזה לא יכול להעלם רק בהחלפת מחשבה, אם אטאטא אותו מתחת לשולחן, הוא יתפרץ עליי בסופו של דבר בנקודה מסוימת בעתיד, ואין לי מושג איפה הוא יתפוס אותי.

והשנייה, אני מנטור, ולא אוכל באמת להרגיש את האנשים שבאים אליי, אם לא הרגשתי באמת את הכאב שהם חווים.

אז נתתי לכאב להיות, וכשהדמעות הגיעו (כמעט כל לילה) נתתי להן לזרום.

ואחד הדברים שאני הכי מעריך בעצמי בתקופה הזאת ובחיים בכלל, שהסכמתי לעצמי להיות בדיוק מי שאני.

קיבלתי בהבנה את זה שקשה לי, שכואב לי, שאני לא יכול לעשות את כל מה שאני רוצה ורגיל.

נתתי לעצמי את הזמן להתאבל.

ועם הזמן הדברים התחילו להשתפר, המחשבות, התוצאות ביקום הפיזי, העבודה, מערכות יחסים…

הדבר שהכי עזר לי בסופו של דבר, או יותר נכון בעט אותי בחזרה לעצמי ברגע.

היה שראיתי מישהי שזקוקה נואשות לעזרה מהסוג שהכי טבעי לי לתת, זאת שבאה בשיחות ארוכות, שמדברת על הרגשות, על המחשבות, על מה שקרה בעבר והכאיב ועל איך העתיד יכול להראות אחרת.

מה המסר של כל זה:

1. אל תוותרו על עצמכם בשביל אהבה, תדברו מראש על הדברים החשובים לכם ואיפה עוברים הקווים האדומים שלכם, הצד השני לא יכול לנחש אם לא תגלו לו.

2. אל תחיו בתוך זוגיות שבה אתם מוותרים על עצמכם בכל יום מחדש, יבוא יום ויימאס לכם ולא תיוותר לכם ברירה אלא לפרק את הבית.

3. אל תריבו על כל שטות, יש דברים עקרוניים שחשובים, כל השאר, פשוט תזרמו.

4. אם אתם גרושים טריים, תנו לעצמכם זמן להתאבל על חורבן הבית שלכם.

5. אם יש לכם חברים או משפחה בתקופה הזאת, תהיו שם בשבילם, אין לכם מושג כמה זה קשה להם.

6. ומשפט לסיום ששמעתי מאדם שאני מאוד מעריך באמצע התקופה הקשה שלי:

"אם אתה רוצה לעזור לעצמך, תעזור לאדם אחר, זה כבר יעשה את העבודה" (תודה בני!)

עכשיו נותר לי רק לחכות לבניין הבית מחדש, הכללי של העם, והפרטי שלי.

הנפש שלי כבר צמאה יותר מ-2,000 שנה למישהי לבנות איתה בית, ילדים, כל החבילה.

בתמונות, גרושתי ואני ביום הגירושין (הלכנו לאכול פיצה אחרי שהכל נגמר).

והסיבה למה כל הדבר הזה בכלל לא היה טעות, להיפך.

מתוך העמוד פייסבוק של אברהם אילוז – הקול שבפנים 18.6.2021

אם אתה גבר אחרי גירושין – אתה לא צריך להישאר לבד עם זה.

בין אם אתה בתחילת הדרך, בעומק השבר, או כבר אחרי –
יש מקום שבו אתה יכול להיות בדיוק מי שאתה, בלי להסביר יותר מדי, ובלי לשחק תפקיד.

הצטרף אלינו למעגלי גברים או למסלול ליווי אישי.
לא כדי רק לדבר על רגשות – אלא כדי לחזור להרגיש שאתה חי.
לא כדי רק לתקן – אלא כדי לבנות מחדש.
לא כדי לשכוח – אלא כדי לזכור מי אתה באמת.

מרכז מֵחָדָשׁ פותח את הדלת לגברים אמיצים שמוכנים לבחור בעצמם.
הקול שלך חשוב.
זה הזמן להתחיל להקשיב לו.