מדינת ישראל משקיעה מיליארדי שקלים בכל שנה במערכת החינוך כדי להכין את הדור הבא לעולם המחר. מלמדים את הילדים שלנו חמש יחידות מתמטיקה, סייבר, אנגלית עסקית, ואפילו אוריינות טכנולוגית מתקדמת. המטרה ברורה: להסליל אותם להצלחה, ליצרניות ולחוסן כלכלי, מטרות חשובות כשלעצמן (Fletcher, 2013).
אבל יש חוזה אחד – החוזה המשמעותי ביותר, היקר ביותר והמשפיע ביותר על עתידם הכלכלי, הבריאותי והנפשי – שמערכת החינוך משמיטה לחלוטין מתוכנית הלימודים: החוזה הזוגי ובחירת השותף לחיים.
אנחנו משחררים לעולם צעירים וצעירות שהם אנאלפביתים מוחלטים בכל הקשור לניהול שותפות אישית, קריאת מפות ערכים ותקשורת רגשית. אנחנו מתייחסים לזוגיות ולנישואין כאל עניין מיסטי של "אהבה מקרית", ואז מופתעים כשכל זוג שלישי במדינת ישראל מוצא את עצמו על מדרגות בית הדין הרבני או בית המשפט לענייני משפחה. הגירושין בישראל הם לא תאונה מקרית; הם תוצאה ישירה של מחדל חינוכי ומערכתי מתמשך.
נתונים קרים של בחירות עיוורות
הנתונים הרשמיים של הנהלת בתי הדין הרבניים (שפורסמו בדוח סיכום שנת 2024/2025) מראים עלייה חדה של 6.5% במספר הזוגות המתגרשים בשנה החולפת. הזינוק הדרמטי ביותר נרשם דווקא בערים המזוהות עם קהילות שמרניות ודתיות, כמו בית שמש (45%) ובני ברק (24%), לצד עלייה עקבית בערים חילוניות כמו תל אביב (15%).
מה שהנתונים האלו מגלים לנו הוא שדחיית גיל הנישואין (העלייה הכרונולוגית בגיל שבו מתחתנים), כפי שמתרחשת בעשורים האחרונים (Liefbroer & Corijn, 1999), אינה ערובה לבחירה נכונה. אנשים מתחתנים מאוחר יותר, אך הם עדיין בוחרים בצורה עיוורת. במחקרים סוציולוגיים על יציבות משפחתית (Schoenfeld, 2018) עולה כי בני זוג נכנסים לברית הנישואין כשהם מונעים מנורמות חברתיות קשיחות או מתפיסות רומנטיות הוליוודיות, ללא שום כלים לבחינת "תאימות ערכית" (Value Alignment) ארוכת טווח.
בעוד שבמגזר הדתי והחרדי קיימים מנגנונים מסורתיים של "הכנה לחיי נישואין" (מדריכי חתנים וכלות) – שגם הם סובלים לעיתים קרובות משמרנות יתר וחוסר התאמה למאה ה-21 – במגזר החילוני הליברלי ישנו ואקום מוחלט. צעירים חילונים חותמים על חוזה שותפות לחיים, שכולל ערבויות הדדיות במיליוני שקלים (משכנתאות, חסכונות, פנסיות וגידול ילדים), בלי לעבור אפילו שעה אחת של הכשרה על "איך נראית שותפות יציבה".
העברה בין-דורית: המחיר שמשלמים הילדים
המחדל החינוכי הזה אינו נעצר בדור הנוכחי. מחקרי מטא-אנליזה ארוכי טוטים בתחום חקר המשפחה בישראל מצביעים על תופעה קשה של "העברה בין-דורית" (Intergenerational Transmission of Divorce). ילדים שגדלו בבתים שהתפרקו בגלל חוסר התאמה מובהק וקונפליקטים בעצימות גבוהה, מראים סיכוי הגבוה ב-15% עד 20% להתגרש בעצמם בעתיד (Amato & Booth, 1997; Lillard & Waite, 1995).
מדוע זה קורה? משום שהמודל היחיד לשותפות שהם ראו בחייהם היה מודל שבור. מערכת החינוך מעולם לא סיפקה להם מודל אלטרנטיבי, תיאורטי או פרקטי, של זוגיות בריאה, ניהול קונפליקטים או בחירה רציונלית של פרטנר. אנחנו מפקירים את הילדים שלנו ללמוד על זוגיות דרך מסכים, רשתות חברתיות ואפליקציות דייטינג מהירות, ואז תוהים מדוע תוחלת החיים של מוסד הנישואין המודרני קצרה כל כך.
מכיבוי שריפות משפטיות לאוריינות זוגית
כאן בדיוק נמצא כשל השוק, אבל כאן גם נמצא המענה. התעשייה הקיימת סביב עולם הגירושין היא תעשייה של "כיבוי שריפות" (Reactive). עורכי דין, מגשרים, בוררים ופסיכולוגים נפגשים עם בני הזוג רק כשהבית כבר עולה באש, ומנסים להציל את מה שנותר מההון ומנפשם של הילדים.
השינוי האמיתי, שאותו צריך להוביל ברמה הלאומית והחברתית, הוא מעבר לגישה מניעתית (Proactive). זוגיות ושותפות הן לא פלא ספונטני – הן מיומנות חיים (Life Skill) שניתן וצריך ללמוד (Larson, 2012). אנחנו זקוקים ל"אוריינות שותפות" כבר מגיל התיכון: ללמד בני נוער לזהות ערכי ליבה, להבין את המשמעות של חוזה פיננסי משותף, להכיר את ההשלכות המבניות של בחירת פרטנר, ולדעת איך לנהל משברים לפני שהם הופכים למלחמה משפטית.
הגירושין הם לא גזירת גורל; הם תוצאה של חוסר מוכנות. אם נלמד את הדור הבא איך לבחור ואיך לנהל שותפות, לא רק שנחסוך מיליארדים למשק, אלא נבנה חברה יציבה וחסינה יותר.
ביבליוגרפיה
- Amato, P. R., & Booth, A. (1997). A generation at risk: Growing up in an era of family upheaval. Harvard University Press.
- Fletcher, A. (2013). Education and economic success. Australian Journal of Education, 57(3), 209-222.
- Larson, J. H. (2012). Healthy Marriage Education: A Lifespan Perspective. Journal of Family Theory & Review, 4(1), 1-17.
- Liefbroer, A. C., & Corijn, M. (1999). Who, what, where, and when? Specifying the relationship between educational attainment and life-course transitions in the Netherlands. European Journal of Population / Revue Européenne de Démographie, 15(1), 45-75.
- Lillard, L. A., & Waite, L. J. (1995). Til Death Do Us Part: Marital Dissolution and Mortality. American Sociological Review, 60(6), 763-784.
- Schoenfeld, M. (2018). Intergenerational Transmission of Divorce in Israel: A Structural Equation Model. Journal of Family Issues, 39(16), 3847-3868.
